נחל ערוגות
יכולתי להשאיר את זה כך, לא להוסיף עוד מילים. אבל זה לא הכל. לו הייתי משאירה את זה ככה וודאי היה מי שליבו נחמץ בקנאה על המשפחה היפה שלי, ואיזה כיף לנו, וכמה אנחנו מטיילים! וואוו! וזה נכון, אבל זה לא הכל. לו הייתי משאירה את זה ככה הייתה מצטיירת שבת פסטורלית, מים במדבר, משפחה זורמת. וזה גם קצת, אבל זה לא הכל.
מה עם הצרחות של הבוקר? והצרחות באוטו? והצרחות במסלול? והצרחות באוטו בדרך חזרה?
ומה עם זה שילד אחד איבד את עצמו (אולי מרוב צרחות?) לדעת והלך יחף, עצבני ובלי מים לשביל הלא נכון במדבר? ומה עם שני הורים מותשים מצרחות, אחד במסלול האדום עם ילד עייף אחת במסלול הכחול עם פעוט עירני וכבד מחפשים את זה שאיבד את עצמו לדעת? וחם. וזה עוד לא הכל.
כי בעוד זה שאיבד את עצמו כבר הגיע לשער, כאילו גיבור אוכל ארטיק, אבל עם דמעות בעיניים. אבא ואמא צורחים אחד על השני כי לא נשאר על מי לצרוח, וקצת נושמים.
וכשהבנתי שהאבוד נמצא, פרקתי זאטוט כבד מהגב הוא התיישב לו מבסוט במים וזרק אבנים ואני נשכבתי בתוך נחל זורם במדבר חם ויבש להשיב את נפשי.
לו הייתי משאירה את זה ככה לא הייתם יודעים את האמת. שמאחורי כל תמונה יפה של ילד מבסוט במפל יש הורה מובס שחם לו.
"בדרך הביתה, את אומרת, בסוף עוד יהיה לנו טוב. אני אומר לך, עד הבוקר הכאב הזה יחלוף"
Comments