24.12.20
אחד הדברים שקרו לי כאן זה שדווקא מתוך הבדידות והריק,
שהיו מנת חלקי ברוב השנה הראשונה, הפסקתי להחליש את הווליום.
שנים. שנים שאני מחלישה את הווליום שלי בעולם. מילדות. כי הייתי יותר מידי. רועשת מידי תופסת מקום מידי מתלהבת מידי אוהבת מידי באופן כללי הרגשתי שיש יותר מידי ממני בעולם.
זו חוויה אומללה להיות מידי. אז החלשתי. והחלשתי. והחלשתי. זה לא עזר, מידי פעם יצאה ממני המידי, אבל רוב הזמן - שקט. יופי.
ואז עברנו לקצה העולם וזה לא הזיז לאף אחד מי אני ומה אני. הייתי בודדה. מידי.
ודיברתי את זה, בקול חזק. דיברתי, כתבתי, פרקתי חשוף וצועק את כל מה שאני את כל מה שקשה את כל מה שטוב. בווליום יותר ויותר גבוה. יותר ויותר שלי. במילא לא הרגשתי שיש מי שמקשיב במילא יש פה כל כך הרבה מקום מה זה משנה אם אוסיף עוד צעקה אחת למרחבי האינסוף האלו מקסימום ההרים יחזירו לי הד.
צעקתי בהרים צעקתי בגבים צעקתי לעצמי בבית, ותוך כדי נהיגה צעקתי עם קוקטייל אנדורפין-דופמין - סרטונין שהשתחרר לי במוח. אני זוכרת איך הסתכלו עלי בפעמים הראשונות שצעקתי בספינינג . משהו בין לעג לרחמים. אבל זה לא היה נשלט. בחיי.
וקלטתי שאני בסדר עם זה. שהווליום שלי עולה ושיש אנשים שזה לא בא להם טוב.
לראשונה בחיי הסכמתי שלא יאהבו אותי, בלי מאבק.
הפער בין הקול הפנימי שלי לקול החיצוני שלי התחיל להצטמצם. הרשיתי לעצמי לתפוס יותר מקום. הרשיתי לעצמי לעוף על עצמי ועל הרעיונות המעולים שלי הרשיתי לעצמי לעשות טעויות. כי ככה זה, לא? משהו עם כשמעיזים וטועים ומשהו עם יער ושבבים. אז כזה.
בתוכי מסתתרת מיזנטרופית הגונה שרוב האנושות לא באה לה טוב. לצידה יש אותי הסופר חברותית עושה עיניים לעולם. מתחברת, מתעקשת. לפעמים יותר מידי. נכווית ומתבלבלת. משתבללת.
מבינה כבר שיש אנשים שאני לא באה להם טוב. לגיטימי. גם הם כנראה לא באים לי טוב. מבינה שככל שאעשה יותר, כך אחטוף יותר ביקורת. ככל שארשה לעצמי להגביר את הווליום, כך יבקשו ממני להחליש. מבינה.
ועדיין בכל פעם כזו הלב שלי נחבל.
רגע כזה שנתפס בידי Liron Breier המוכשרת אין קץ.
Comments