17.7.20
מחר יש לי יומולדת. היא התחילה שלשום, בלילה האחרון שלנו בכנרת. נכנסתי בלילה לבדי למים, צפתי על הגב והסתכלתי בכוכבים. ראיתי את כל הטוב, וגם את הרע, שעוטף אותי.
חשוך ושקט. מסיבת הפתעה לעצמי. נתתי למים לשאת אותי ושכבתי עליהם כמו על מיטת אפיריון רכה. הגלים עירסלו אותי , כוכב נופל חצה את השמים. ביקשתי מעצמי משאלה: שאהיה עוד בנוכחות, עוד כאן. ביקשתי לי עוד אומץ וחוזק ורכות ואמת וחולשה וחיבור. הרבה הרבה חיבורים אני מבקשת. למקור של הכוח שלי, לתשוקה, לאמת הנסתרת בתוכי שעוד לא קילפתי מעליה שכבות. המון קרה בשנה הזו. יש תנועה חזקה של התעוררות, בתוכי ומסביב. זו לא תנועה פשוטה או מפנקת אך היא בלתי ניתנת לעצירה. אני מקווה.
מהמים אל המדבר. מהצפון אל הדרום. שבנו הביתה. מתמקמים מחדש, מדהים באיזו קלות יוצאים מאיזון דווקא אחרי שכל כך טוב. כמה צרחות כבר הספיקו להשתחרר פה הבוקר בבית, צרחות מהסוג שלא עובר בתמונה. וזה כי את התמונה הזו צילמתי הרגע - אחרי שעה וחצי של טיפול מפנק שקיבלתי, ונסיעה לתוך השטח עם עצמי להביט קצת במדבר הזה . לבקש מעצמי להרפות עוד.
אז, הנה אני פה. לבדי במדבר. מעיזה לבקש, מעיזה לקבל. למרות הרבה מעצורים וצנזורה עצמית אסיים בבקשת יומולדת שעלתה בי : אם נגעתי בכם ברגע אחד בחיים - כיתבו לי עליו. במקום לכתוב לי מזל טוב וברכות מרחוק , תנו לי לב פועם, תנו לי קרוב, תנו לי לבכות. לא בכותרות, אלא באמת. אמת אמיתית שכזו שמספרת רגע אחד שבו אני הייתי חלק מהחיים שלכם וזה היה משמעותי. נגיד והייתי מתה מחר- מה חשוב שאני אדע? מה יצער אותך שלא אמרת לי?
אשזור לי מחרוזת של רגעים. מחר, מחרתיים אולי. כי עכשיו אני נותנת לעצמי עוד מתנה אחת קטנה וסוגרת את הטלפון. אתבונן עוד רגע במדבר ואשוב הביתה
Comments