7.5.20
מה עשיתי ולא עשיתי בחודשיים האחרונים
* לא עשיתי פעילות גופנית * משום סוג, בהקפדה יתרה. מאידך הקפדתי על אכילת פחמימות וסוכרים בכל מיני צורות.
* לא שיחררתי קורס דיגיטלי * לא ניצלתי את צו השעה המורה על הפצצה באמצעים דיגיטליים כדי לקדם את העסק או לצבור ידע. לא התעשרתי/ העשרתי/ התאמנתי/ראיינתי / השכלתי /הצטרפתי לקבוצת דיון בזום. אפילו את הילדים לא הכרחתי לשבת לשיעורים או פגישות כיתה בזום, אמא מזניחה שכמותי. רגע! ראיתי זכרון בסלון ביום השואה על נשים, הריון ולידה בצל השואה. חוויה מכוננת.
* לא הוצאתי טיולים * פה נשברתי. רגע לפני שכל הכאוס והסגר התחילו נולד לי עסק. יש אי שם - לוגיסטיקה וטיולי מדבר קראתי לו, והתרגשתי עד קצה השמיים. פרשתי כנפיים והמראתי עם מיליוני רעיונות ואז - בום, טראח, קורונה סטייל. הלכה הפרנסה וגרוע מזה - נגמר לי האוויר. כי איך איך איך עכשיו שפרשתי כנפיים ואיתי רוצות לעוף כל כך הרבה נשים מהממות, דווקא עכשיו לעצור? זה היתה מכה רצינית בכנף ואני עוד מתאוששת ממנה.
* לא חטפתי מכות, ולא היה איום על חיי * אני מייחסת הרבה משמעות לחופש תנועה. ועם זאת כל מה שניטל ממני היה החופש לצאת מהבית, לעשות דברים שאני אוהבת, ולהתאוורר מהאנשים שאוהבים אותי. יש הרבה נשים וילדים (וגברים, יודעת) שכאשר נסגרת בפניהם הדלת החוצה הם כלואים בחלל אחד עם האויב. ועליהם לא יכולתי להפסיק לחשוב- על האלימות במשפחה, על גילוי עריות, על האונס בחסות הנישואים. על גברים ללא מעש וללא פרנסה המוציאים את כל תסכולם על מי שאיתרע מזלו להיות לידם - האשה והילדים. הלב שלי כל כך כואב על זה .
* לא הכנסתי (ולא אכניס) שבב לאף ילד שלי * אם כי אלוהים יודע כמה רציתי לא פעם להכניס בהם שבבים. וכמה צרחתי פה, מיי גאד. מסכנים השכנים.
* לא טיפלתי במים * ואני מתגעגעת אליהם מאוד. מתגעגעת לטפל במים, מתגעגעת ללמד במים, מתגעגעת לנשים המדהימות שמגיעות. ממש מתגעגעת.
אז מה כן עשיתי? לא המון.
היה מאוד משחרר לחיות בלי לו"ז מתוכנן, בלי תחושת ההחמצה בחוץ. בלי הדברים שחייבים לקרות בזמן נתון.
למדתי לאפות לחם מחמצת, גיליתי מה אפשר לעשות עם הצ'ופצ'יק בסכין היפנית, עשיתי שטויות עם הילדים, קטפתי כרובים, שתלתי שיליה, קניתי בית. The usual.
רגע רגע מה? קניתי בית?
כן. קנינו בית. יחד. שנינו. כולנו. פה בספיר. למעשה - בקצה הרחוב.
אחרי הבהלה הראשונית מהרעיון להטיל עוגן, נרגעתי. ואז זינקתי קדימה כמו שאני אוהבת. ובצעד תימני זריז, רגע לפני שהסגר סגר עלינו, קנינו בית קטן בערבה ומאז יש לנו מלא מלא מלא מה לעשות.
מצאנו פעילות מושלמת לזמן שכזה. שוברים קירות, מפלסים שיש, מרתכים גדר, מרכיבים ארונות.
אנחנו עושים הכל לבד וזה מלא כיף וצחוקים, וגם מלא תסכול ועצבים, כי זו בכל זאת פעם ראשונה בחיים שאני מרכיבה מטבח או בכלל נכנסת לבית שהוא "שלנו", וגם כי אי אפשר אחרת. אלה חיים.
מידי פעם חברים ושכנים עוזרים ( פתאום הסתבר כמה זה משמעותי לתחושה הפנימית שלי ושל האנשים סביבי ההצהרה הזו בעצם הרכישה. זאת אומרת שאנחנו כאן להשאר ואפשר להתחיל להשקיע בחברות ושכנות אמת) ואני מכירה את היישוב שלי כל פעם עוד קצת, ואוהבת את מה שאני מגלה.
אנחנו מעבירים את הדברים שלנו מבית בתחילת הרחוב לבית בקצה הרחוב עם מריצה ועגלת תינוק, וזה מרגיש כמו יציאת מצרים מצחיקה לאללה.
אז זהו, כן עשיתי משהו. החלטתי בחודשיים האלה להסכים להתיישב כאן. לא יודעת אם זה לנצח או לתמיד, זה לעכשיו. עכשיו טוב.
בתמונה - הקולאז' הכי רומנטי שלנו ever, כולל תמונות חתונה. ברקע - מפלסים כיור, מרימים שיש ומבסוטים מעצמנו. רגע אחרי כבר התווכחנו בעצבים אם צריך את כל הארונות. חיים.
Comments