29.4.20
וידוי: (יצא לי וידוי ארוך, ואולי לא לבעלי לב חלש)
אני אוהבת שיליות. ממש ממש ממש אוהבת שיליות. האיבר המדמם הזה, הגדול, שיוצא אחרי התינוק, זה. מאוהבת בו.
נס גלוי בעיניי שבתוך אמא יש חיים, וכל הגוד סטאף שמאפשר לחיים האלה לגדול במשך מיליוני רגעים עוברים לתינוק דרך איבר אחד פילאי: שילייה.
אחרי הלידה של אור ניתן השילייה שחיברה ביני לבינו לא הסכימה להפרד. נאחזה ברחם בכל כוחה ולא שיחררה.
עכשיו - זה מצב חירום זה. הסיוט של כל מיילדת הוא pph: דימום לאחר לידה. שיליה שאוחזת ברחם משדרת לה (לרחם, אצלי זו תמיד נקבה) שעדיין יש תינוק להזין, והרחם ממשיכה להזרים דם. רק כשהשיליה נפרדת מדפנות הרחם ויוצאת, הרחם מקבלת את המסר שההריון והלידה האלו הסתיימו והיא יכולה להתחיל להתכווץ חזרה.
אז הרחם שלי ממשיכה להזרים דם. המון המון דם. ויש עלי, כבר בעולם הזה של החוץ, תינוק גור אדם קטון שמחובר אליי, לתוכי, בחבל.
ואני יודעת שהכל בסדר. עוד רגע השילייה תפרד, והכל יהיה בסדר. והיא לא נפרדת. לא משחררת. אוחזת. ועוד המון המון דם, ואני נחלשת, ועדיין יודעת בוודאות גמורה שאני בטוב והתינוק שלי בטוב וכולנו יחד הכי שמורים ומבורכים ונתמכים. וכך היה.
בסוף עם הרבה עזרה והרבה תפילה השילייה נפרדה והרחם נסגרה. איבדתי כמעט 4 ליטר דם, ההמוגלובין שלי צנח ל 6, הגוף שלי לא הצליח לייצר חלב ולא יכולתי לעמוד במשך כמה ימים. ולמרות שעל פניו המצב היה על הפנים הייתי באורות. א ו ר ו ת
כולנו. ולא בגלל שהעיקר הבריאות, או ששרדנו. להיפך.
כמה שנחלשתי בגוף, כך התחזקתי בלב. היתה זו שעת חסד גדולה, ימי ניסים גלויים. מעולם לפני כן לא חוויתי מהי השגחה פרטית כמו אז, בימים האלו של הלידה ואחריה. קשה להסביר במילים את האור שמילא את הבית. אשמע כמו דוסית תמהונית על סמים אם אנסה ולכן אסתפק שוב במילים השגחה פרטית.
השילייה ההיא חיכתה 8.5 שנים בפריזר עד אתמול. (שתרים יד מי שיש לה שיליה בפריזר. תודה)
אתמול נטענו עץ אפרסמון בבית החדש לתרנגולות החופש ומתחתיו - שילייה.
ותוך שאני שרה לעצמי "אני נטעתי עץ בארץ ישראל" חשבתי לי שדווקא עכשיו בתפר של יום זכרון נושק ליום עצמאות, אנחנו נוטעים עץ. ודווקא עכשיו השילייה שיחררה אותי, ואני אותה.
השגחה פרטית.
ערבה, זה נהיה רציני בינינו.
בתמונה: שותלים שילייה, אור בגופיה אדומה.
Comments