יום ולילה ויום של תקווה וכאב

שיטפונות וחילוצים בערבה 10-11.4.23

יום שני בצהריים היה חם כל כך ושרבי, ולפתע נשבר. הטמפרטורה ירדה והשמיים האפירו. גשם חזק התחיל לרדת. השיטפונות בדרך.

דיווח ראשון מגיע ל יחידת חילוץ ערבה - Arava על שלושה צעירים שנסעו בכביש 40 והרכב שלהם נסחף. מתנדבים שלנו יצאו מיד לשטח, מסוק הוקפץ לאוויר ואני בשם צוות האיתור מתחילה לאסוף נתונים מהמשפחות.

עוצמות הגשם מתחזקות וכל נחלי הסביבה מתחילים לשטוף חזק. כביש 90 , כביש 40 וכל השטח מסביב זורמים חזק ומהר ומכוניות נתקעות בתוך הזרימה. זה לא זמן למתוח ביקורת. שטפון הוא כוח חזק, עוצמתי ובלתי צפוי. גם שועלי הערבה וזאבי המדבר עלולים למצוא את עצמם נסחפים בסכנת חיים.

צוות המפקדים של יחידת החילוץ מקבלים עוד ועוד קריאות מצוקה מכל רחבי הגזרה. הקפצות לאירוע, ועוד אירוע, ועוד אירוע. הנחלים זורמים בעצמה וצריך להוציא מהם אנשים.

כולנו בשטח רטובים עד העצם רצים מחילוץ לחילוץ עד השעות הקטנות של הלילה.

ביד שלי יש חבל שמחובר לחבר מהיחידה שצועד בתוך נחל שוצף, לחלץ ילד מתוך מכונית שנסחפה. ביד השנייה אני עונה למשפחה המודאגת מהאירוע הראשון שקיבלנו. כל כך רוצה להרגיע ואין לי שום בשורה. אנחנו על זה אני אומרת להם שוב ושוב ומבטיחה לעדכן. לא מוותרים.

אמצע הלילה ואנחנו עוד עובדים. יחד עם מסוקים וכוחות 669 מחלצים בחושך ובגשם מכל רחבי הערבה עשרות אנשים. במקביל ישובי הערבה מזמינים אליהם מאות אנשים נוספים שנתקעו בגלל השטפונות, ומוצאים לכל אחד פינה יבשה וחמה.

את בני המשפחה של מעיין וסהר, שנסעו ברכב נוסף על כביש 90 לאילת, אנחנו אוספים למקום התכנסות באחד המושבים. שם עוטפים אותם אנשי מקצוע מהערבה, ומהרגע הזה והלאה הם לא נשארים לבד.

ממשיכים כל הזמן לחפש, סורקים בכל דרך אפשרית עד השעות הקטנות של הלילה ומתכנסים חזרה לתכנן את ההמשך.

אני חוזרת הביתה לגלות שהחדר שלי מוצף והמיטה רטובה. ישנה שלוש שעות חסרות מנוח ויוצאת שוב לשטח. החיפושים מתחדשים עם אור ראשון. יום שלישי מוקדם בבוקר כולם מתכנסים בנחל ציחור.

היקף הכוחות שהתגייסו לעזור הוא בלתי נתפס. צד בצד עובדים זה עם זה אנשי צבא, יחידות חילוץ שכנות שהוקפצו לסייע, פרשים על סוסים, מסוקי משטרה, כלבנים, גששים. יחד. מאות אנשים פרושים בשמיים ובאדמה, הולכים עקב בצד אגודל וסורקים את הנחל העצום הזה. הכל מנוהל בקפדנות ובשיתוף פעולה , במקצועיות, בשקט ובחרדת קודש.

אנחנו מחפשים את שי, מעיין וסהר במשך 24 שעות. בתחילת היום התרגשות אדירה למצוא את שי חיה. נס גדול. בשם צוות האיתור אני נשלחת לתשאל אותה. אנחנו זקוקים לכמה שיותר מידע רלוונטי לחיפושים שלנו. שי מקבלת סיוע רפואי ראשוני ורק לאחר שמוודאים שהיא בסדר אני מתחילה לשאול בעדינות. היא זוכרת הכל והתשובות שלה יקרות ערך ומסייעות לנו מאוד. שי שרדה את האירוע עם הרבה תושייה ומזל. אנחנו ממשיכים בתקווה לחפש וככל שנוקפות השעות הלב נקרע. המאמצים אדירים ואנחנו כל כך רוצים לתת תשובות למשפחה החרדה.

הנחל פרוש על שטח אדיר ומלא במים זורמים. מלא אנשים לאורכו ורוחבו בכל שיטה אפשרית. בשמיים מסוקים, על האדמה חיילים, מתנדבים, שוטרים, זה לצד זה. לא מוותרים. כולם עייפים ורטובים. צועדים בבוץ ומים כבר שעות ולא מוותרים. חוקרים כל ענף, וסלע ושיח. לרגעים הלב מלא תקווה ולרגעים פחד מצמית. בחפ"ק יושבים אנשי יחידות חילוץ המתמחים באיתור ואוספים פרט מידע אחד ועוד אחד ועוד אחד. לא מפסיקים לחשוב לרגע, לשרטט על מפה, להצליב נתונים. איזה כוחות האנשים כאן מגייסים. תעצומות של מוח נפש וגוף.

היום מתארך אבל אף אחד לא חושב לעזוב. קר ואפור וגשום.

בקשר עוברת הודעה שעם חושך עוצרים את הכוחות להיום. יוצאים לסבב סריקות אחרונות לפני שהחושך יורד. בהפרש של שעה בדיוק, בזה אחר זה, מעיין וסהר נמצאים ללא רוח חיים. כל כך כל כך נורא. איזה אובדן. איזה כאב. הלב נשבר לרסיסים, ומוצא נחמה בכך שהצלחנו למצוא את כולם ולתת תשובות למשפחות.

24 שעות. יום ולילה ויום הסתיימו.

ועכשיו, ממש ברגעים האלו כשאני שוכבת במיטה וכותבת כדי לפרוק ולעבד את היממה הזו, גשם חזק בחוץ. שוב נוזלים מים בתוך החדר שלי. טיפה פוגעת לי בפנים. השמיים בוכים.

לצד כאב אדיר וצער עמוק

אני גאה להיות חלק מצוות האנשים שעבדו יחד במשך 24 שעות כדי להציל נפשות,

לתת תשובות למשפחות ולסייע ככל יכולתם. יום ולילה ויום.

מתנדבים שיצאו מביתם לזמן לא ידוע,

הזיזו הצידה כל התחייבות אחרת והתמסרו לעשייה מצילת חיים.

כמה זכות וכמה חסד יש בזה.

תודה עמוקה לכל השותפים מבית ומחוץ.