שנת 2022 הייתה שנה של בעיטות בתחת.
היא לא וויתרה על מגוון שיעורים קשוחים או הזדמנות לירוק לי בפרצוף. אני מודה שעל כל יריקה זעמתי, לא אמרתי תודה, ותוך כדי שאני מנגבת אותה מלמלתי שיר געגוע וסליחה לאינטואיציה.
אינטואיציה אהובתי. אני יודעת שאת לטובתי. אני יודעת שלעולם לא תעזבי אותי. אני מבקשת סליחה על כל הפעמים שהיו, ועוד יהיו, שאני משתיקה אותך. אם אפשר בבקשה שתגבירי קצת את הקול כי לפעמים הקולות האחרים בראשי מחרישי אוזניים. תודה.
שרתי גם את התקווה. התקווה וההשתוקקות להיות שכירה, לזרוק מראש ההר את כל משימות העסק העצמאי והתפקידים שלא נגמרים, אבל בינינו- כנראה שלא הייתי שורדת יום.
כי אני אש. וכמו כל כוחות הטבע- זה עוצמתי בטירוף, ממכר, מפחיד, מרפא והרסני.
באש יש כוח לחמם וכוח לשרוף. והבקשה הגדולה שלי משנת 2023 היא ללמוד לבעור באש מבלי להיאכל על ידה.
השנה אני ו יש אי שם גדלנו. הפכתי לעוסקת מורשה.
פחדתי מהרגע הזה ושקלתי להישאר קטנה, מה רע לי שם. בטוח, נחמד, רגוע.
לגדול זה מפחיד.
לגדול זה אחריות, משימות, חובות.
לגדול זה להסכים לקחת מקום בעולם, להסכים להשפיע.
להסכים שיותר אנשים יכירו אותי, וחלקם ממש לא יאהבו את מה שהם רואים.
להסכים להיות חשופה לביקורת, וחשופה לאהבה.
אמאלה.
ממעוף הציפור סוף השבוע האחרון של השנה האזרחית הזו הוא דגימה מיקרוסקופית לגדילה בחיי,
ולמה שאני מזמינה לגדול עוד בשנה הבאה.
ברור שלא חשבתי ככה בזמן אמת, כן?
כי לא רקדתי במסיבה משובחת,
לא יצאתי אל הגבים המלאים,
לא מצאתי את משולש הזהב בין ילדים פחות רוטנים לאמא פחות רוטנת,
לא סגרתי את ההשקעה הבאה תוך כדי שאני מנקה את הבית ושרה לעצמי שירים.
לא, ממש לא.
במקום זה
סגרתי צוות והפתעה לפשוט הולכות ינואר שמגיע עוד רגע,
נתתי יד להצלת חיים אמיתית של אדם אחד שקפץ למד"א עם כאבים בחזה,
אירחתי משפחה מתוקה ביחידת האירוח המתוקה שבנינו השנה במו ידינו,
קיבלתי הודעת תודה מאושרת מזו שקיבלה הרבה כסף בזכות משהו שכתבתי בקבוצה שלי ,
קיפלתי את ג'וני אחרי אירוח בלב המדבר,
שמתי גבול בריא בין מה שביקשו ממני למה שאני יכולה לתת,
ואפילו היה רגע, שבו אף אחד לא הקניט אף אחד אחר,
וכל חברי המשפחה שלי ישבו יחד ליד מדורה במדבר בשקט
וחשבו על בקשה לשנה האזרחית החדשה.
אז כן
2023- עוד מזה בבקשה
אני מסכימה לגדול, רק אם אפשר תהיי עדינה איתי , טוב?
Comments