"אמא, את מטפסת יפה"

שישה ימים אתה ואני. רצועת מצוקים אגדית בטורקיה הייתה לנו מקום מושלם לחתום יחד.

אין לי שריר בגוף שלא תפוס. מדדה לשירותים בבוקר היום האחרון שלנו וחושבת כמה כמה כמה מזל יש לנו. על המקום הזו, על החברה שלי. שאתה בוחר להיות איתי. שאני רוצה להיות אתך. שיש לנו את עדו שנותן לכל הדבר הזה לקרות.

ביום שלישי הזמנתי כרטיסים, ביום שבת היינו על הטיסה. פתאום נזכרתי שאפשר גם קל. הכל קל. אפילו התורים בנתב"ג. פתאום רק שנינו עם תרמיל על הגב ואני מופתעת מכמה קליל זה יכול להיות.

והמקום הזה. הטבע פועם בו. מרגישה את הדם בוורידים. כמו להתחבר ישירות אל השקע המרכזי ולהטען. נחל זורם ממש מתחת לביקתה שלנו שמונחת באמצע המצוקים. בוסתן עצי זית רימונים סברסים מקיף אותנו .

אנחנו קמים כל בוקר ויוצאים אל האושר הזה.

ימים שלמים מחוברים לחבל מטפסים על המצוק. להזיז את הגוף לסמוך עליו להיזכר בתנועות שהתחבאו עשרים שנה. המדריכים שלנו סיפרו שפגשו הרבה אבות ובנים שהגיעו לכאן ואפילו אבא ובת בפעם אחת , אבל אמא ובן עוד לא היה להם. אני מרימה לעצמי מבסוטית.

אנחנו מעודדים אחד את השני תוך כדי טיפוס. נער אתה, עלם חמודות. ילד שלי. ביחד אנחנו מתלהבים מהמסלול וסוחבים ציוד. ואנחנו ישנים יחד ומטפסים יחד וצוחקים יחד ולומדים להוביל מסלול יחד. לא יכולתי לדמיין יותר מזה.

חבל מתוח בינינו. חבל אמיתי שבקצה אחד שלו אתה מטפס ובקצה השני אני מאבטחת אותך. שומרת עליך. אחר כך מחליפים. אני מטפסת ואתה אוחז בקצה החבל. מאבטח אותי. חייבים להיות קשובים זה לזה ולשמור.

נזכרת בתמונה שלי אחרי הלידה שלך . עומדת מול המראה ומחזיקה אותך קטן קטן בידיים שלי , חבל הטבור עוד מחבר בינינו. קושר. שומר. כזה.

חבל פועם מעביר חיים ובטחון בין שנינו.

מחבר. אז והיום.

לא מאמינה שזה קורה.

רגעים של פלא.